פרק ד: הרצח של יהודי הולנד

מתי התחילו השילוחים?

בינואר 1942 החלו הנאצים לרכז את יהודי הולנד בשני יעדים: עיר הבירה אמסטרדם ומחנה וסטרבורק (ליהודים חסרי נתינות). השלטונות ריכזו בהדרגה יהודים מאזורים שונים בהולנד. בהמשך הקימו הנאצים מחנה סמוך לעיירה ווכט.

המחאות הציבוריות לא השפיעו על הגרמנים, והם המשיכו לשלוח יהודים לוסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור בהתאם לתוכנית. הדבר התאפשר במידה רבה הודות לנכונותם של הגורמים ההולנדיים לשתף פעולה: המינהל המוניציפלי, עובדי הרכבות והמשטרה ההולנדית, כולם, פרט למעטים, תרמו את חלקם בעצירת היהודים ובהסעתם.

ממאי 1943 הוגברו הגירושים מוסטרבורק, במאי גורשו להשמדה 8,056 יהודים, ביוני – 8,420, ביולי – 6,614. אחר-כך ירד מספר המגורשים להשמדה: באוגוסט – 2,005 בספטמבר – 1,984, באוקטובר – 1,007 ובנובמבר – 2,044. אחרי נובמבר יצאו הרכבות מוסטרבורק לאושוויץ בקצב של רכבת אחת לחודש ובה כ-1,000 נפש. ממרס 1944 ירד מספר המגורשים ל-240-600 לחודש. ב-3 בספטמבר 1944, כאשר נדמה היה כי צבאות בעלות-הברית יכבשו את כול הולנד, נשלחה עוד רכבת מלאה לאושוויץ ובה 1,019 נפש.

מהיהודים שנשלחו למחנות ההשמדה ולמחנות העבודה נשארו רק יחידים בחיים. אם נביא בחשבון את היהודים שנשארו בחיים באושוויץ ובמחנות העבודה מסיבות מיוחדות (נשים בבלוק הניסויים: 110 מתוך 240; קבוצת פיליפס במחנה ווכט: 160 מתוך 500) מתברר ששיעור הנשארים בחיים היה 0.9% בלבד, דבר המוכיח שכושר ההישרדות של היהודים ההולנדים לעומת יהודים ממזרח אירופה היה נמוך מאוד.