פרק ג: תגובת ההולנדים ליחס הגרמנים ליהודים



הרשויות הממלכתיות ההולנדיות לא היו מסוגלות להתמודד עם ההנהגה הגרמנית הקשוחה והמיומנת, שהייתה איתנה בדעתה לפתור את "הבעיה היהודית" בהולנד באופן מוחלט ומהיר. למעשה הפקירו הפקידים ההולנדים את יהודי ארצם ליזמות האנטישמיות הגרמניות, למרות שנהגו כבר 150 שנה מזכויות אזרחיות מלאות.

בראשית 1941, יזמה התנועה הפרו-נאצית ההולנדית סדרה של פרובוקציות והתנגשויות אלימות בשכונות היהודיות של אמסטרדם. אירועים אלו הובילו למעצרם האלים וגירושם בפברואר 1941 של כמה מאות יהודים לבוכנוואלד ומטהאוזן - דבר אשר זעזע את תשובי אמסטרדם. ב-25 לפברואר 1941, פעילים של המפלגה הקומוניסטית הכריזו על שביתה ובמנשר שפרסמו תבעו שיפור של התנאים הסוציאליים ואת שחרורם של האסירים היהודים. השביתה התפשטה במהירות בקרב כל חלקי האוכלוסיה, אשר ללא קשר לזיקתם למצע הקומוניסטי, השביתו את כל אמצעי התחבורה והשירותים הציבוריים. ביום שלמחרת, התפשטה השביתה לערים מסביב לבירה. הגרמנים, אף שהופתעו מממדיה של השביתה, פעלו נגדה ביד קשה ודכאו אותה לאחר שלושה ימים. הדיכוי הברוטאלי של השביתה פגע אנושות בארגוני ההתנגדות ההולנדים. בעקבות השביתה, הקשיחו הגרמנים את מדיניותם כנגד היהודים.

כאשר התחילו הגירושים למחנות ההשמדה המשטר הגרמני בהולנד שיתף פעולה עם אייכמן ואנשיו בצורה יעילה וממושמעת. (לגבי חסידי אומות העולם בהולנד יפורט בפרק ה.)