פרק ב: היחס ליהודי הולנד במלחמה.

ב.1 היחס של הגרמנים ליהודים בשנים 1933 – 1940

עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה החלו יהודים ולא-יהודים לעבור מגרמניה להולנד והשלטונות ויהודי הולנד נדרשו להתייחס אליהם. כדי למצוא דרך לפתרון בעיית הפליטים הוקמה ביוזמתו של פרופסור דוד כהן ‘ועדה לעניינים יהודים מיוחדים’ ובראשה עמד אברהם אשר. במהרה הפך הטיפול בפליטים לעיסוקה העיקרי של הוועדה. הוקם מנגנון מקיף והוא טיפל בכל בעיות הפליטים, ובהתאם למדיניות הממשלה חיפש דרכים לקדם את הגירת הפליטים לארצות אחרות. מדיניות הממשלה הלכה והתקשחה.

במאי 1938, לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה בחודש מרס, הוחלט לסגור למעשה את הגבול בפני הפליטים. בעקבות פרעות 'ליל הבדולח' בנובמבר 1938 ריככה הממשלה במקצת את אכיפת החלטתה ולא החזירה את הפליטים לגרמניה, אך רשמית דבקה בעיקרון שאין להתיר את כניסתם. הפליטים שנכנסו להולנד באורח בלתי חוקי נכלאו במחנות, וב-1939 הוקם מחנה מרכזי בכפר וסטרבורק. אחזקת המחנה הוטלה על הוועדה לעניינים יהודים מיוחדים. מ-1933 עד 1940 גייס הוועד לפליטים מטעם הוועדה כשישה מיליוני גולדן (כמיליון דולר) למימון עבודתה; שליש מהסכום בא ממקורות שמחוץ להולנד, בעיקר מן הג'וינט, והשאר ממוסדות יהודיים ומאנשים פרטיים. בסך-הכול הגיעו אז כ-34,000 פליטים ומהם נשארו ביום פלישת הגרמנים להולנד 15,174. בתחומים שונים תרמו הפליטים מגרמניה לכלכלת הולנד, כגון בתעשיות הטקסטיל, האופנה והסרטים. בסקר שנערך נמצא, שב-85 מפעלים שיסדו פליטים היו 90% מהעובדים הולנדים.

התחזקות הנציונל-סוציאליזם בגרמניה ושל זרמים דומים בארצות אירופה אחרות השפיעה גם על הולנד, וגרמה תופעות אנטישמיות שעד אז לא היו ידועות. החשובה ביותר בין התנועות הקיצוניות הימניות היתה ה’תנועה הנציונל-סוציאליסטית ההולנדית’, שתחילה לא היתה אנטישמית, ואולם, משנת 1937 הקצינה והפכה למפלגה אנטישמית מובהקת. אומנם, היא לא היתה גורם חשוב בזירה הפוליטית, אך היה בה גרעין מוצק של אנטישמים קנאים, שהיו מוכנים לשתף פעולה עם גרמניה. הממשלה, המפלגות הדמוקרטיות, הכנסיות וארגוני ציבור ניהלו תעמולה ונקטו אמצעים נגד הימין, ואולם, בחוגים רחבים נוצרה מודעות ל'בעיית היהודים', דבר שלא היה לפני כן. אחרי שהגרמנים כבשו את הולנד, עתידה היתה המודעות ההיא להיות גורם חשוב.

 

ב.2. יחס הגרמנים ליהודים מ- 1940

במאי 1940 פלשו הגרמנים להולנד. בהלה גדולה אחזה ביהודים בעקבות פלישת הגרמנים. רבים ניסו לברוח לבריטניה או דרומה, ועשרות התאבדו מחשש מפני רדיפת היהודים על ידי הנאצים. אך בחודשים הראשונים התנהגו הגרמנים באיפוק כדי לרכוש את לב ההולנדים ההמומים ולהכין את הקרקע למדיניותם האנטי-יהודית.

באוגוסט 1940 התחילו לדלוף ידיעות על מדיניות אנטי-יהודית שהתגבשה בממשל הגרמני. בספטמבר נאסרה הופעתם של העיתונים היהודים והותר רק פרסומו של השבועון Het Joodse Weekblad שייסד אחרי כניעת הולנד. ז'ק דה ליאון, רוויזיוניסט צעיר, כנראה, מסיבה שאינה ידועה, בעידודם של גורמים גרמניים. באותו זמן אסרו הגרמנים על מנהלי משרדי הממשלה למנות יהודים בשירות המדינה, ודרשו שכל עובד מדינה ימלא טופס ויענה על השאלה אם הוא יהודי (או נשוי ליהודיה) אם לאו ('הצהרת האריות'). הדבר גרם אומנם תסיסה בציבור ההולנדי, אך פרט למעטים מילאו כל העובדים את ההצהרה. ב-4 בנובמבר ניתנה הוראה 'להשעות' את עובדי המדינה היהודים. תחילה שולמה להם משכורתם, ואולם, אחר-כך ניתנה להם מעין גימלה. בין המפוטרים היה גם יושב-ראש בית-המשפט העליון, לודויק ארנסט ויסר. על בית-המשפט העליון הופעל לחץ חזק מצד משפטנים הולנדים שלא להיענות לדרישת הגרמנים, הואיל ובנסיבות אז היה בית-המשפט הגורם היחידי שהיה מוסמך לקבוע אם הוראת הגרמנים חוקית. אך בית-המשפט העליון החליט ברוב גדול למלא את הטפסים של ה'אריות', ובזה אף הפקיר את היושב-ראש שלו. חריפות יותר היו התגובות בחוגים אקדמיים ובמיוחד בקרב הסטודנטים, והם מחו נגד פיטורי הפרופסורים היהודים. באוניברסיטאות של ליידן ושל דלפט פרצו שביתות והן נסגרו. אחרי 'טיהור' השירות הציבורי מיהודים פורסם צו בדבר רישום עסקים של יהודים או עסקים שהיתה בהם השפעה ליהודים (22 באוקטובר 1940). הרישום, הצעד הראשון ל'אריזציה', נעשה בידי הגנראל קומיסאריאט לכספים ולכלכלה של פישבק, שבכך השתלט על הטיפול ברכוש היהודים. בסך-הכול נרשמו 20,690 עסקים. הרישום הוכיח שחלקם של היהודים במשק היה צנוע למדי, ושמרבית עסקיהם היו קטנים.

ב-10 בינואר 1941 פורסם צו שחייב את כל היהודים להירשם. הצו חל גם על מי שאחד מסביו או סבתותיו היו יהודים. תוצאות הרישום הפתיעו מאוד את הגרמנים. מספר הנרשמים שנולדו מנישואי תערובת היה קטן בהרבה מהאומדנים, שהתבססו על המצב בגרמניה. בסך-הכול נרשמו 159,806 בני-אדם, מהם 140,245 יהודים 'מלאים' ו-19,561 שנולדו מנישואי תערובת מכול הסוגים. הוכח שנישואי תערובת היו תופעה מצומצמת, שהרי צאצאיהם בדור ראשון ושני היו רק 0.2% מכלל אוכלוסיית הולנד. וכן התברר שדווקא באמסטרדם היה שיעור הנולדים מנישואי תערובת נמוך בהרבה משאר חלקי הארץ (7% לעומת 18%).

הצעדים הללו ואחרים הבהירו לציבור היהודי כי הממשל הגרמני החליט לנקוט מדיניות אנטי-יהודית. לפיכך הועלה הרעיון להקים גוף בעל סמכות, שהודות למעמדו וליוקרת חבריו יהיה מסוגל להנהיג את יהדות הולנד, המפולגת בין שלוש קהילות, אשכנזית, ספרדית וליברלית. בדצמבר 1940 הוקמה, על דעת הארגונים היהודיים הגדולים, ה'וועדה היהודית המתאמת'. בראשה עמד ויסר, ובין חבריה היה פרופסור דוד כהן. כהן היה הקשר בין ה'וועדה המתאמת' ובין ה'וועדה לעניינים יהודיים מיוחדים', ומנגנונו של ה’וועד לעניינים מיוחדים’ שירת גם את ה'וועדה המתאמת'. הוועדה החדשה שמה לה למטרה את ההדרכה הפוליטית של היהודים ואת הייעוץ והעזרה ליהודים שנפגעו מבחינה כלכלית, וכן פיתחה תוכנית פעולה בתחומי תרבות, עם הגורמים שכבר פעלו בתחום ההוא.

הגרמנים חדרו לרובע היהודי וחיבלו ברכוש היהודים. הם גם דרשו באיומים מבעלי בתי-קפה ובתי-שעשועים לאסור כניסת יהודים. נגד התפרעויות הנאצים התארגנו יהודים ולא-יהודים ברובע היהודי, ובאחד המצעדים התפתח קרב ובו נהרג איש מפלוגות המחץ (11 בפברואר). בתגובה חסמו הגרמנים את הרובע היהודי. נציגו של סייס-אינקורט באמסטרדם, במקר, הזמין אליו את אברהם אשר ושני רבנים והטיל עליהם להקים מועצה יהודית. הוא גם דרש מאשר לתבוע מהיהודים למסור את הנשק שבידיהם למשטרה. אשר נענה לדרישתו, אולם, למעשה לא נמצא נשק חם בידי היהודים והיו להם רק כמה כלים מאולתרים. בתוך יום הקים אשר ועמו פרופסור דוד כהן, את המועצה היהודית ('יודסה ראט') וב-13 בפברואר נערכה ישיבתה הראשונה.

בהופעתו הפומבית הראשונה אחרי שביתת פברואר (יפורט ביחס ההולנדים ליהודים) תקף סייס-אינקורט בחריפות את היהודים והעמיד את העם ההולנדי בפני ברירה: אהדה ליהודים או שיתוף-פעולה עם הממשל הגרמני.

היעד הראשון של הגרמנים לקראת ה'פתרון הסופי' היה הפרדה מירבית של היהודים מהאוכלוסייה הכללית. בקיץ 1941 נאסר על היהודים לבקר במוסדות ציבור ובכללם פארקים, מקומות רחצה, מרוצי סוסים, בתי-מלון ועוד, ועליהם בלבד הוטל עוצר לילה משמונה בערב עד שש בבוקר למחרתו, והקנייה בחנויות הותרה להם רק משעה שלוש עד חמש אחר-הצהריים. נאסר עליהם השימוש בתחבורה ציבורית אלא ברשיון מיוחד, וגם אז רק אם יהיה מקום פנוי בכלי התחבורה. ב-15 בספטמבר אסר ראוטר על היהודים להשתתף באספות פומביות, לבקר במוזיאונים ובספריות, לסחור בשווקים ובבורסה ועוד. לעומת זאת נקבעו אולמות וחנויות ובתי-הארחה ליהודים בלבד, והכניסה אליהם היתה אסורה ללא-יהודים. בוטלה חברותם של יהודים באגודות שאינן למטרות כלכלה. הוקמו איגודים מקצועיים חדשים שהחברות בהם היתה חובה לעיתונאים, שחקנים מוסיקאים וכיוצא באלה, ושעל-פי תקנותיהם לא יכלו יהודים להשתייך אליהם.

באוגוסט 1941 הורה וימר להרחיק את כול התלמידים היהודים מבתי-הספר הכלליים ולהקים בתי-ספר ליהודים בלבד. ההוראה נתקלה בהתנגדות ניכרת במגזרים שונים, במיוחד בבתי-הספר הדתיים, שנאלצו לסלק גם ילדים מומרים. סייס-אינקורט החליט שלא להעניש את הגורמים שגילו התנגדות, אך איים על הורים שהמשיכו לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר כלליים בעונש כבד (שילוח למאוטהאוזן, שם שהטיל אימה על היהודים בגלל מותם המהיר של הצעירים ששולחו שמה). בכך נשברה גם התנגדותם של הארגונים הקתוליים והפרוטסטנטיים. כבר בראשית 1941 הותר רק לסטודנטים יהודים שכבר נרשמו לאוניברסיטאות להמשיך את לימודיהם, ואולם, בשנת 1942 נאסר הלימוד באוניברסיטאות על כול הסטודנטים היהודים.

על-פי רוב השלימו הגורמים ההולנדיים עם הרחקת היהודים, אך היו גם ארגונים שהתפרקו, משום שלא היו נכונים לבטל את חברותם של היהודים.

מראשית 1941 בוצע רישום של כל יהודי הולנד. נוסף לכך חוסלו בשיטות מתוחכמות העסקים היהודיים והועברו לידי גורמים גרמניים ואוהדיהם ההולנדים.

הגרמנים לא התנכלו לחיי הדת, פרט לאיסור השחיטה, אך לא הפריעו לשחיטה ביתית של עופות. בשנים 1940 ו-1941 יובאו בהסכמת הגרמנים אתרוגים מאיטליה. גם בזמן שהתכנסויות של יותר מ-20 נפש היו אסורות, לא מנעו הגרמנים את התפילות בציבור, ואפשרו לקהילות להתקיים בכפיפות ל"יודסה ראט" של אמסטרדם.

ב-29 באפריל 1942 נמסר שמ-3 במאי יהיה כול יהודי בן שש ומעלה חייב בענידת טלאי צהוב. מי שלא יענוד במועד את הטלאי יישלח למאוטהאוזן. לא-יהודים הגיבו תגובות ביקורתיות מאוד על השפלת היהודים, והיו שענדו באופן הפגנתי חיקוי של הטלאי הצהוב.